תקציר המבוא:

אודות המחבר

המחבר כותב על ייחודה של המשטמה הנאצית ועל בריחתו מווינה לאחר האנשלוס.

המבוא:

(עמ' 5)
הקדמה

א.
יש והשאלה מנקרת במוחו של החושב חשבון עמו: האם בשעה איומה ונוראה זו, שישראל שותה ומוצה את כוס התרעלה, החמה והיגון היא השעה הרצויה לעשות כוונים לתורה?
האם בשעה שטבח אכזרי נעשה בעמנו לעיני עמי-התבל, בשעה שהמושגים צדק, משפט, אמת יושר ומוסר הם מטבעות שנפסלו צורתן, וכל-כך זרים ובלתי-מובנים לאזן, היא השעה המוכשרת לחקור במכוסה, לדרוש במופלא ולנסות לחתור לרדת עד תהום יסודו של המוסר המסור לנו מאבות ה"אבות"? - דוקא בשעה זו שאנו הראשונים לקרבן העולה על מזבחות-דמים-ענקיים, שהקים הרוצח הצהוב לאבד את ישראל סבא, למחות את שמו מתחת שמי ד' ולהשפיל גם את הנוטים אחר תורת מוסרו, יש להמשיך לשזור את חוט הזהב, לעסוק ולחקור במוסר חכמי ישראל, שלא יכבה נר מערבי, שלא תזוז שכינת ישראל מבית ישראל המוכה לרסיסים כמו שלא נעקרה ולא נשתכחה התורה בהגליות הקודמות. ובחירי ישראל יודעים את סוד קיומה של האומה ושוקדים על תורת ישראל גם במחנות-ההסגר.

ב.
יכתב לדורות הבאים, כי אומה, שהעמידה חכמים וסופרים, פילוסופים וחוקרים, משוררים ואמנים, אנשי-מחשבה ואנשי-מעשה, עורכי-דין מצוינים ודיינים מפורסמים, מחדשים וממציאים שונים ניצלה את כל עתר רוחה ואת כל עשר חומרה בתחבולות-ההמצאות על שדה-המדע, כדי לאבד ולכלות באכזריות פראית את עם-עתיק-יומין, מורה העמים על חטאו היחידי, שהורה ולימד את עמי התבל את ראשי-פרקים ‏ של דת ותרבות: לא תרצח! לא תגנוב! ולא תגזול!
עדים הם עמי התבל, החיים עמנו היום, למאורעות דמים, שאין דוגמתם גם בעברנו הגדול העשיר באסונות לאומיים ובתלאות
(עמ' 6)
רבות, דרך ארוכה של אלפי-שנות-גלות מאחורנו, הנחרתות בדם ואש בגב האומה.
העם הגרמני התקיף והמזוין בכל מיני זיין התנפל על עם דווי וסחוף, בלתי-מזוין, אוהב-שלום ורודף-שלום ונשא בחבו רגשי כבוד לחוקריה של האומה הגרמנית ולפילוסופיה, למשורריה וסופריה והיה מכריז על הספרות הגרמנית והיה למתרגמה ומבארה. וגמלו לו רשעי הגרמנים בקעקוע ביצתה של היהדות ובכריתת ענפיה בעצם לבלובם.
גם את מעשי-תעתועיה של האינקביזיציה ואף השחיטות והרציחות של גונטו וחמלניצקי אין להחתות בשורה אחת עם הטבח-הרצחני, שהכינו לנו הגרמנים ה"מקולטרים" בכל עומק מדעיותם-אכזריותם הדייקנית. ובאמת, מי ידמה להם בעריצותם? ומי ישוה להם בפראותם הפרועה?

ג.
החיה הצהובה הגרמנית הריחה את הדם האדום של האדם ונהנתה עונג-רב. הנאה מיוחדת השתפכה בכל אבריה למראה הטבח הנורא שטבחו ומכרו נתר ובורית שעשו מחלב בני-אדם ולשדם. טחנו וארזו ושלחו את העצמות הטחונות מרבבות ישראל לזבל את אדמת ארצה. נפשה השחורה של האומה הצהובה מלאה "שירה" כנהרות ארצות אירופה דם ישראל, לאלילם האשמדאי למראה הטבח, שאלפים ורבבות בני-אדם מתבוססים בדמם ומפרפרים ביסוריהם, מפרכסים וגועים.
יכתב לדורות הבאים, שהגרמנים הם הם הממציאים הגדולים, שהמציאו את הטבח-הסיטוני של בני-אדם נקיים מכל עון ואשמה. הרג בהמון, רצח-תעשיתי-ענקי של אוכלסי-ישראל בערים: מאידאנק, אשוויינצים, בירקינאו, טרבלינקה מכונת-הרס איומה לחייהם של מליוני בני אדם, וקהילות תוססות הומות, שוקקות, עליזות ומלאות חיים. יהודים מקוריים, מרכזי התורה ומבצרי היהדות המסורתית כקרקוב, לבוב, וילנא, מינסק,
(עמ' 7)
ורשה, סטניסלב, סלוניקי, פרשבורג, וינא ופרנקפורט ענ"מ כמעט שמחו מתחת שמי ה'.
לבם האכזרי של הרוצחים הגרמנים התרחב והתפשט מרוב רגשי-גיל וחדוה למראה גופי-אדם נסחבים בחכי-ברזל מתאי-התפת, בידי אחים אמללים, שנחנקו שם בהמון. רצח-סיטוני לשעשוע-נפשם-האשמדאית, לעונג המקפיא את הדם ומרתיחו כאחד.

ד.
הקולר תלוי בצואר האומה הגרמנית ולא רק בראשיה ומנהיגיה, שהרי אין ממיתים בין-לילה רגשות אנושיים בלבות בני-אדם מהוגנים. הנטיות האכזריות הרצחניות הפראות. היו נטועות מקדמת-דנא עמוק עמוק בלב העם הגרמני והיו מכוסות בשכבה דקה מן הדקה של תרבות-מלאכותית-מרוסנת ולא היה חסר אלא שיקום בעל-פה-ממלל-רברבן, דימגוג מכוער, וידבר על לבם של בני-תרבות עלובה זו, על גדולתם ועל גבורתם, על חכמתם ועל מדעיותם, על זכותם ועל חובתם לשלוט על כל העולם כולו ולהכניע את עמי-התבל "נחותי-דרגא" ו"נחותי גזע" תחת סנדלם המסומר-המגוהץ ולהפיח את אש-של-שנאה לישראל שהיתה עוממת בלבם ללהב, שהצית בו ארצות לא להם.

ה.
תאמר הפעם המלה בכל חריפותה: עם, המגדל והמנשא לרום שמים אנשים-חיות המוכשרים לפקוד להטיל ילדים לפני כלבים רעבים לעיני אמותיהם ולהשליך אנשים ספק חיים ספק גוססים לכבשן בוער ולא לשכוח לעקור ולהוציא מקודם כל שן-תותבת-של-זהב מפיהם של אמללי-האמללים של הקרבנות, עם כזה יש לדונו ולהעמידו מחוץ לתחומם של בני-אדם מהישוב התרבותי. עם כזה יש לדונו כמצורע-רוחני הנושא בבשרו חיידקי מות מסוכנים לחיי העמים ולשלום הארץ. כל עוד שיתקיים בעולם יסכן את קיומם של גויי הארצות, כי "קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג".

(עמ' 8)
ומהפרט אתה דן על הכלל. כל עוד שיתקיים העם שיצר המלחמות שולט בו לא יהיה שלום בעולם. יסכסך עם בעם ותהיינה מלחמות. ומי לידנו יתקע שאחר דור או דורותיים יקום לנו איש בעל-קומה-מוסרית-רוחנית-מדינית כרוזבלט וסיעתו להציל את האנושות ואת העולם כולו משיניה העקומות הארסיות של החיה הטורפת ומצפרניה?

ו.
אני הגבר ראיתי עני תחת שבט עברתו של האשמדאי הצהוב. שבועות אחדים חייתי בוינא אחרי שהערוב הגרמני חדר אל העיר רבתי-עם ושרתי-בקהלות ישראל והרגשתי כאותה צפור פצועה קצוצת-הכנפים בכלוב.
כבמלחמת העולם הקודמת שוב נשאתי את עיני אל ההרים, הריה הגבוהים היפים של ארץ שויץ, קן הדימוקטריה האירופית, ונמלטתי שמה, לאי-ברוך זה1, שבלב הארצות המקיפות אותה והנשמעות להאשמדאי וממשלתו העריצה. ומשם שבתי לארצות-הברית ואודה לה' על חסדו הגדול שעשה עמנו.

ז.
הם בשלהם ואנחנו בשלנו. עלינו לשקוד להמשיך לארוג את חוט השני של תרבות-אבותינו ומוסרם. עלינו לצרף את רוחנו ולשפר את מעשינו, כדי לחיות עדי-נצח חיים לדבר ה', שלא בחיל ולא בכח, לא באלמות ולא בעריצות-אכזרית מבוסס שלטון העולם, כי-אם ברוח ובמוסר. ובשעה זו של שטופת הגשמיות והלב נמק בעניו יש למצוא צרי ונחומים בדברי רוח ומוסר.
(עמ' 9)
מכל ספרי תנ"ך לוקח ספר "תהלים" חלק בראש חייו של היהודי. הספר "תהלים" מלוהו מיום שפותח את עיניו עד שעת סגירתן. בשכבו שפתיו דובבות תחינותיו ובקומו הוא מזמר את זמירותיו. בלכתו בדרך שפתיו רוחשות תפלותיו, ובהגיעו למחוז-חפצו הוא מהלל בתהלותיו. בבוא אסון הוא מוציא בו עוז ועדוד, נחמה ותקוה. ובששון ושעת-חדוה הו שר את שירותיו-תשבחותיו.
הספר "תהלים" הוא לו מעין-לא-אכזב גם בתוגתו וגם בשמחתו. עני ושוע שוקדים על דפיו. גם הלמדן וגם איש ההמוני, גם המשכיל וגם התמים מוציא כל אחד את הגות רוחו ולבבו, בו. ומה שהיה ספר "תהלים" מספרי התנ"ך לעם ישראל היתה גם "מסכת אבות", מספרי התלמוד, לו.

ח.
התלמוד על סוגיותיו החמורות והקשות, אותו המבוך המסובך, המתעה את האורחים הזרים הבאים לבקר בהיכלו ולעמוד על טיבו על רגל אחת נבוכים הם בהמון תאיו, אשר זה לפנים מזה ואינם מוצאים את מוצאו. ורק דיירי-מעלה הקבועים השוקדים על ספיו והשוזרים ‏ את חוטי-רעיונותיו יוצאים ובאים דרך מבואותיו, הם הם מוצאים גם את מוצאו בנקל.
אותו הים, ים התלמוד, רק הספנים והקברניטים המומחים והמנוסים יודעים למצוא להם נתיב בין משברי-ים ולהביא את ספינתם בין גליו הזועפים והסוערים לנמל בטוח ולשפוך דיק על שפתיו, כדי להקים פלטרין-של-רוח מלא אורות גווניים, מעין מגדלור ענקי לקברניטים ומלחים, המאיר את שמיו בל יתעו מכוכבי דשביט העולים אחת לשבעים שנה ומתעים את הספנים ומלחים שאינם מומחים.
בידם הברוכה והנאמנה נמצאות מפתחות הזהב לשעריו הסגורים. אותם אנשי המחשבה העומדים על ראש פסגת הדעת ומרקיעים שחקים בהגיון מחשבתם, הם הם שטים וחיים ביד התלמוד כדגים בים.
(עמ' 10)

ט.
אם סוגיות הקשות שבתלמוד מחדדות את שכלו של ההוגה בהן והן הן בית-היוצר לדעותיו, הרי "מסכת אבות" הוא הסדן שעליו נעשים אופיו ותכונתו, מהותו ורוחו מלוטשות, חדות וחלקות ללא עקוש ועקום, ללא פגם וחריץ. מישרת גם את הגבן הרוחני.
"מסכת אבות" הוא אסם ישראל שבו ה"ויטמינים" נאצרים שממנו אדם מישראל ניזון הזנה חיונית, שיש בו כדי לפרנס את נפשו מיום שדורכת כף-רגלו על סף בית-הספר תחת שבטו של ריש-דוכנא עד היום שכולו ארוך, ומעלה ארוכה על פצעי-לבבו, יום השבת אחר הצהרים שהוא יושב עם חבריו בבית-המדרש ועושה את אזניו כאפרכסת לביאוריו של הרב המרצה את שיעורו ב"מסכת אבות", השואב מים בששון ממקור מים חיים, מעין-האבות, ומשקה את עדרו. הרב מבאר ומפרש, מסביר, מחוור ומפיץ אור על ענינים סבוכים וכל-כך ברורים ומקשר את ההוה עם העבר ומהם הוא דן על העתיד.
ובשעורו על "האבות" הרי גם האדם הפשוט ההולך בששת ימי המעשה סחור סחור ולא יקרב לכרם התלמוד ולא יהין להטיל את כסותו בין הגדולים ולשבת על-יד הלומדים את "הדף" ולהאזין אל חדושי-תורתו של החכם המגיד את השעור, פן יגלה קלונו, הרי ביום השבת בשעור והרצאה על "פרקי אבות", אזי נופלות המחיצות, נפרצים הגדרים ומתוספים ספסלים בבית-המדרש. ואזי שותה גם היהודי הפשוט, שאין לו עסק בעניני "אהלות", בעניני-הלכה סבוכים דקים וחמורים, במלוא לוגמיו את המים-חיים המפכים ממעין-אבות, מעין-משותף, המשתף את בני האבות למשפחה אחת ולחטיבה אחת.
"פרקי אבות" הם לו מעין "ברכי נפשי" לנפשו הצמאה, השוקקה והעורגת לדבר אלוהים.
אבות "האבות" חשבו את חשבון עמם ותפסו את חזיונות החיים ובאו לידי מסקנות מכריעות בביטויים של משפטים קצרים, שנונים וקלועים אל מטרתם. פרקיהם במוסר הם יסודות חזקים, אמיתים ומוצקים בקרקע סיני שעליהם בנו את היכל היהדות.

(עמ' 11)
י.
המוסר הוא ההגה שבעזרתו הרי האנושות מפלגת בים הסוער של מאורעות הזמן ושטה לחוף בטוח של בני-תרבות. ואם היא מזניחה, אף לשעה קלה, את ההגה-של-מוסר מידה הרי נשקפת לה קרקעיתו של הים בכל זוועה.
אין במוסר ה"אבות" מן ההתחכמות המלאכותית שבדברי בעלי-מוסר מושבעים לועזים שבדו מלבם.
נשמרו מלבטא מלה חריפה מאותן המלים החריפות המתפרצות מלבות השבים שטעמו טעם חטא וכשנזדקנו באו לתפף על חזה זולתם.
גם אין בדבריהם-פתגמיהם מדברי הנביאים החוצבים להבות אש המפוצצים לב וכליות.
"דברי חכמים בנחת נשמעים" שיצאו מלבות ברים וזכים שהחמירו על נפשם והקילו על זולתם. בעלי מחשבות מוסריות ובעלי מעשים מוסרים. מוסר, הנובע מטוהר פנימי, המעורר את התשוקה לשאוף לאמת, לכסוף לקדושה, להדבק במדותיו של הקב"ה. האש-קודש שהתלקח בנפשותם של אבות ה"אבות" נתנה בפיהם את הדבור ‏המתוני ואת הפתגם המחוכם הפילוסופי המיושב שעומק ותעופות לו, זוהי גדולתם וזוהי רוממותם של חכמי ה"אבות".

יא.
"מסכת אבות" משמשת לישראל כמדריך ומנהיג שיש בה משום חנוך עברי-אנושי, המשפר את נמוסיו, מעשיו ומדותיו.
בין אמרי-מוסרה נתגלגל פה ושם גם קטע של כרוז, שהכריז החכם וקרא לבני עמו ולתלמידיו ללחום נגד תנועה מסוכנה זו או אחרת. ורמז קל וחידה סתומה על מאורעות לאומיים וחזיונות הסטוריים. ופה ושם נמצא משפט קצר מעין פתרון על אבעיא שעלתה בשעתו על שולחנו, והיתה לשאלה בוערת ומנסרת בחלל עולמו.
(עמ' 12)
ואם נבחון את דברי ה"אבות" המצטיינים בקצורם נעמוד גם על סוף דעתם על שלטונות ועל תקיפי-עמם, ששטו מדרך המוסר והציקו ל"אבות העולם" ולאבות ה"אבות" ולבניהם-תלמידיהם.
החכימו חכמי ה"אבות" להלביש את מחשבותיהם מחלצות מלוליות ולהטמין את חוד אמרותיהם וחריפתן תחת שכבה דקה ורכה של שמן ודבש בל תטעום לשון התקיפים את כל חריפותו של העקוץ הערוך נגדם.

יב.
הבא לחקור ולעמוד על סוף דעתם של תנאי "האבות", עליו להתבונן בדברי-ימי התקופה שבה חיו ופעלו, וגם להתבונן על היחוסים ששררו בשעתם ועל היחס בינם ובין חבריהם, בינם ובין השולטן ולדעת את המצב החומרי והמדיני ששרר בזמנם בכלל ועל מצבו החומרי והשקפתו המדינית של אותו תנא בעל המאמר בפרט.
כבר מלתי אמורה, ש"על חוקר התלמוד לחקור אחרי שורש הסיבה שהניעהו לבעל המאמר לבוא לידי מסקנתו. על-פי מעשים ועובדות קטני-ערך לכאורה בחיי התנא אפשר למצוא את תקות-חוט-השני שבשיטת אותו תנא ולעמוד על רוח השקפתו, אשר הסיבהו לבוא לידי מסקנת הנחתו" .
וכאשר נגשתי לבאר את "מסכת אבות" נתחסמה בעיני אמתתה של שיטה זו, ש"מאורע גדול או קטן בחיי האומה או בחייהם הפרטיים של חכמי התלמוד גרם להם להוציא משפטם ודעתם על הענין שדנו בו" . והודו לי חכמי הדור. ומצאתי גם און לי בדברי רשב"ם: "אנו למדים בכולם שכל אחד לפי מדותיו ומעשיו היה מסביר ואומר", הוספתי להמשיך את שיטתי ולעלות במסילה זו העולה ביתה "אבות".

(עמ' 13)
יג.
"נקראת מסכת זו אבות על שם שמפורש בה סידרן של אבותינו דור אחר דור"2, ומקבילים הדברים לדברי הפירוש המיוחס לרש"י3 רבו.
ברם קשה להבין את טעמם לקריאת השם פרקי "אבות" אחרי ש"אין קורין אבות אלא לשלשה"4, ורש"י הוא מרא דפירושא שגם השבטים אינם בכלל אבות5, ומה גם חכמי המשנה.
אמנם גם גדולי התנאים זכו לשם הכבוד והתאר "אבות העולם" כבית שמאי ובית הלל6, רבי ישמעאל7, רבי עקיבא וגם רבי טרפון נקרא "אבהן של ישראל". אבל כבר השמיענו הגאון הירושלמי אזולאי, שגדולי התנאים "אבות-העולם" נקראו וסתם "אבות" לא נקראו.
ורבנו עזריה פיגו, בעל "גדולי תרומה", נימק לקריאת פרקי-מוסר בשם "אבות", ש"על האבות יותר מזולתם מוטל להיות שגורה בפיהם להזכיר ולהזהיר כל התוכחות האלו בכל עת".
וקשה לקבל את דעתו, שהרי באמת יותר משנאמרו דברי "האבות" לאבות נאמרו למורים, שופטים ודיינים וכמו שכתב ראש-המורים: "אין אדם צריך לזה ללמוד ממדות חכמים, כמו הדיינים שעמי-הארץ כשלא היו בעלי מוסר אין ההיזק לכל ההמון אלא לבעליו בלבד, אבל השופט כשלא יהיה בעל מוסר וצנוע יזיק עצמו ויזיק לבני-אדם לפיכך היה תחילת דבריו במסכת אבות מוסר הדיינים".
ובכן מהראוי היה לסברת רבנו עזריה פיגו לקרוא את הפרקים הללו בשם "דיינים ושופטים" שאליהם ערוכים.
(עמ' 14)
ויותר מתקבל על הלב הטעם השני ש"נקראו המוסרים האלו האבות ללמדנו שבהם יוכללו כל יתר התוכחות והמוסרים כו' וכי אלו הם כמו אבות וכל שאר המוסרים כבנים אשר יולדו מהם שכלם ימצאו כאן"8.
וזוהי גם דעת הגר"א: "אכן נקראת המסכתא אבות על-פי מ"ש (ב"ק ב') הני דכתיבין באוריתא מקרי אבות"9, והם הם דברי רש"י10. ופירוש הדברים, נקראת המסכת בשם "אבות", כי היא כאבות לשאר הלכות כמו "אבות מלאכה" ובניני-אב להמון ענינים המסתעפים מהם, שהיא תורת המדות ש"קשה ענשן של מדות"11, שהרי "לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות"12.

יד.
המנהג לעסוק ב"מסכת אבות" ביום השבת כבר זקנה מופלגת חופפת עליו, שהזכירוהו רב שלום גאון ורב עמרם גאון . ואחריהם הביאוהו רבנו תם , מהר"ם מרוטנבורג , וספר המנהיג , ש"ביום שבת אחר מנחה קוראים מילי דאבות לקיים מה שאמרו האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות" .
אמנם בקהלות שמתפללים מנחה קטנה ממנהגן לקרוא מילי-דאבות קודם מנחה והרב דורש לפני עדתו בפרקי-פז ומראה על ברק הפנינים ואבני-חן הנוצצים בכתרי-"אבות".
וזמן קבעו הראשונים לקרוא ב"מסכת אבות" בין פסח לעצרת. ונימק רבנו עזריה פיגו "כי כאשר לענין שמירת הבריאות
(עמ' 15)
הגוף הורגלו רוב האנשים בזמן הזה שהוא תחלת האביב לנקות את גופם על-ידי ההרקות וההקזות להיות עתה זמן רתיחת הדם כן לשמירת הבריאות הנפשיי(ת) כו' אנו מרגילים עצמנו בלימוד דברי-מוסר השלמים האלה ותקוני המדות המעולות אשר היא רפואה האמתית" .
ובאמת באה ההזהרה ל"מפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה" . הדר הטבע חולף, היופי שבאילנות ושבנוף נובל ועובר וגם יופיו הגופני של אדם הוא עראי והולך לו. כלפי זה הרי שלמותו הנפשית של האדם היא בת הנצח. ואל לו לאדם להניח את חיי-עולם, חלילה לו להזניח את הנצחיות ולהחליפה בחיי-שעה או להסתפק בדברים קיקיוניים.
וישנן קהלות העוסקות במוסר-אבות בשבתות הקיץ עד שבעה עשר בתמוז ועד ראש השנה, שהרי לא רק האביב בלבלובו אך גם הקיץ בעושר פרחיו ועשביו הירוקים, בפירותיו שעל האילנות ובאויר נשמות שבשדה וביער, בבקעה ובהר מרחיב את הלב ומרהיב את העין-רואה והלב חומד להנאה גופנית יתרה ועונג מרובה וזקוק האדם לעדוד רוחני ומוסרי המשמשים לו כתריס.

לא בניתי את ביאורי על יסוד פירושים אחרים אך אחרי שכבר מסרתי את מחשבותי-השערותי לנייר עיינתי באי-אלו פירושים שמלפנים וכשנוכחתי לדעת שקדמוני באיזה צד או אף אם רק נגעו בקצה עטם בגרעין הרעיון אזי או שהעירותי עליהם או שמחקתי את פירושי לגמרי, כדי שלא לפטם את אורחי לשבת בפשטידא אפויה מקמח טחון שכבר תרמו עליו.
אמנם על-פי-רוב לא עקבתי לדעת את דעת המחברים כי חשובני שביאורי מקורי הוא, ורובם של הפרשנים לא עמדו על סוד היחס שבין דברי החכם ואישיותו. העלימו את עיניהם מחוויותיו, מאורעותיו, מקריותיו ונסיונותיו-תלאותיו ומהתקופה
(עמ' 16)
שבה בעל המאמר חי ופעל. ובאמת, גם מפגעי הזמן וגם מחוויותיו האישיות יש להוציא את המסקנא הראויה שתשמש לנו נקודת-מוצא לרוח מאמרו ולכון לאשנב הכוון שלו נתכוון. ומדומני, שלמרות שנתיבתי המובילה לכרם ה"אבות" ישרה וקרובה היא לא רבו לדרוך בה פעמי המחברים.
ספרי הנוכחי "מוסר אבות" הוא תמצית הרצאותי שהייתי מרצה בשבתות הקיץ לפני קהל ועדה בבית הכנסת לחרדים "אהבת רעים", שבו אני מכהן בתור רב אב"ד זה כשבע שנים, והחלטתי בדעתי להקנות את השערותי-דעותי ולסגל את באורי לאחי התורנים קנין עולם.
ומקוה אני שהקוראים והשומעים את באורי אשר ב"מוסר אבות" יתענגו ויהנו מפרי-רוחי, פירות-שבת, והיה זה שכר עבודתי המאומצת.
משה לייטר
בהגאון רבי יחיאל מיכל ז"ל
מחבר ס' שו"ת "דרכי שלום"
ברוקלין, ניו יורק, י"ב אדר, תש"ה.
יום פטירת אמי הרבנית צביה ז"ל

=============
1. אפריון נמטי לממשלת שויץ אשר בברן העיר, שפקדה טלגרפית לצירה בוינא לתת רשות ההגירה
2. "מחזור ויטרי".
3. רש"י סוף מסכת אבות.
4. ברכות טז:
5. שם.
6. עדיות פרק ראשון משנה ד.
7. ירושלמי שקלים פרק ראשון הלכה א.
8. "בינה לעתים" שם.
9. "עלית אליהו" (עלית קיר).
10. בפירושו לבבא קמא שם.
11. יבמות כא. בבא בתרא פט.
12. בראשית רבה פרשה מ"ד ויקרא רבה פי"ג.